היא מגיעה סוערת, לא רוצה לדבר על זה. הסערה בעיניים, אבל היא שקטה, לא כמו תמיד. אני מציעה לה את הפסטל. מגישה לה את האריזה כשהיא פתוחה וכל הצבעים היפים מחייכים אליה. היא מסתערת עליהם, לוקחת ומשפשפת אותם על הדף, חזק. נהנית מהצבעים העזים, מההתפוררות שלהם. היא לא מדברת, מתנשמת, כולה בתוך התנועה. מורחת עם היד, מורחת עוד צבע, מערבבת. כשהיא מרימה את הדף, אבקה צבעונית כמו קשת בענן נושרת על דף לבן שהיה מתחת. היא מוקסמת מהמראה, ואחרי שניה מתחילה למרוח את השאריות מצד של הדף לצידו השני, יוצרת התפוצצות, הוריקן. הצבעים מתערבבים ומתעממים, אבל היא פתאום מחייכת, בפעם הראשונה מאז שנכנסה היום. זהו, הסערה נשארה על הנייר, עכשיו היא יכולה לנשום